מושג השייכות בקרב ילדים

 

בעזרת שימוש בבובות וסיפור על צעצוע שמחליף ידיים, חוקרים במעבדה הפתוחה בבוסטון ארה"ב בדקו את אמונותיהם של ילדים בגילאי שנתיים וחצי עד חמש שנים לגבי מי הבעלים של הצעצוע במצבים שונים.



ילדים משייכים לעצמם צעצועים וחפצים אחרים מיד כשהם מתחילים לדבר, לרוב ע"י קריאות שכיחות כמו "שלי!". למרות זאת, ההבנה של מושג השייכות והבעלות (למשל ההבנה שבעלות היא ניתנת להעברה) מתפתחת אצל ילדים בהדרגה.

במחקר שנערך במעבדה הפתוחה במוזיאון המדע בבוסטון ארה"ב, ד"ר פיטר בלייק בדק כיצד ילדים בגילאי שנתיים וחצי עד חמש מתייחסים לבעלות על צעצוע במצבים שונים.

הילדים שהשתתפו במחקר שמעו סיפור בהצגת בובות על ילד כלשהו שהיה לו צעצוע, שתואר כ"שלו". במידה והמשתתפת הייתה ילדה, הסיפור הוצג בגרסה עם בובות בנות. בכל מקרה, הצעצועים בסיפור היו שונים כל פעם – מטוס, בובה וכו.

בגרסה הראשונה של הסיפור, הילד עוטף את הצעצוע שלו באריזה יפה ונותן אותו לילד אחר שחוגג יום הולדת. בגרסה השניה של הסיפור, הילד לוקח את הצעצוע שלו לפארק ושם הוא נגנב ע"י ילד אחר. בסוף הסיפור, הילדים נשאלו שאלות על מנת לבדוק איזה דמות נתפסת בעיניהם כ"בעלת הצעצוע". למשל, "האם הילד שגנב יכול לקחת את הצעצוע הביתה?" או "האם ילד היום-הולדת צריך להחזיר את הצעצוע בחזרה?".

תוצאות המחקר הראו שילדים בכל הגילאים היו תמימי דעים לגבי חוסר הבעלות של הילד הגונב על הצעצוע – כל הילדים ענו שהילד שגנב לא יכול לשמור על הצעצוע ברשותו.

באופן מעניין, ילדים בגילאי 2-3 שנים לרוב אמרו שגם ילד היום-הולדת צריך להחזיר בסוף הסיפור את הצעצוע שקיבל בחזרה לילד שהביא אותו. ילדים קטנים בגילאים אלו נטו להאמין שהבעלים הראשונים של החפץ נשארים בעלי הזכות לחפץ ללא קשר לנסיבות כמו הענקתו מתנה.

ילדים בגילאי 4-5 נטו לענות שילד היום-הולדת יכול לשמור על הצעצוע שקיבל, אך גם אמרו לעיתים קרובות שאם הגנב היה אדם מבוגר, הוא דווקא כן היה רשאי להחזיק בצעצוע שגנב.